באופן כללי, העובדה שאדם אינו כשיר לקבלת החלטות איננה שוללת את יכולתו להביע רצון, וייתכנו מקרים שבהם הרצון העכשווי יהיה שונה מהרצון שהביע בהנחיות המקדימות.
בהתאם לכך, סעיף 32ט(א) לחוק קובע, כי על מיופה הכוח לשתף את הממנה בכל החלטה הנוגעת אליו, ולשמוע את דעתו, ככל שניתן לבררה.
סעיף 32ט(ב) מפרט את המדרג לפיו על מיופה הכוח לפעול, ולפיו אכן ההנחיות המקדימות שנתן האדם גוברות על הרצון העכשווי,
אבל בסעיף 32ט(ד) לחוק נקבע, כי על מיופה הכוח להעדיף את ההנחיות המקדימות על פני הרצון העכשווי רק אם הממנה ציין במפורש בייפוי הכוח המתמשך כי זהו רצונו.
לפיכך, אם קיימת סתירה בין ההנחיות המקדימות לרצון העכשווי והממנה לא ציין בייפוי הכוח כי יש להעדיף את ההנחיות המקדימות- על מיופה הכוח לעשות ככל יכולתו כדי להגיע להסכמה עם הממנה על מנת שלא לפעול בניגוד לרצונו העכשווי.
על אף שקיימת סתירה מסוימת בין שני הסעיפים, המצב הרצוי הוא להשתדל ככל הניתן להימנע מפעולה שהיא בניגוד לרצונו העכשווי של הממנה.
בנוסף, בכל הנוגע לעניין אישי מהותי או עניין רפואי מהותי– נאסר במפורש על מיופה הכוח לפעול בניגוד לרצונו העכשווי של הממנה, זאת בהתאם לסעיף 32ט(ה).
כמו כן, במקרים בהם קיימת סתירה בין ההנחיות המקדימות לבין הרצון העכשווי של הממנה ומיופה הכוח איננו בטוח כיצד עליו לפעול נראה כי מיופה הכוח יוכל לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות.