מאמר מאת עו"ד זיו לוטנברג
בנייר העמדה טוענים המחברים כי כפוף לניתוח הדין הקיים, הפסיקה והספרות האקדמית הדין הנכון, הוא כדלקמן:
א. חוזי שכירות למגורים, הסכמי השכירות למגורים לא הופרו באופן המצדיק מתן פטור לשוכרים מתשלום דמי שכירות. הדין לא מכיר במניעות או בסיכול חלקי. מצב כלכלי קשה כשלעצמו אינו עילה לשינוי תנאי חוזה או להכרה בסיכולו.
ב. חוזי שכירות לעסקים שבהם לא ניתן להשתמש במושכר מחמת מהות פעילותם או ממיקומם באזורי סגר, מקימים לבעלי העסקים מסוג זה את הזכות לפטור עצמם מתשלום דמי שכירות באופן זמני עד להסרת המניעה.
ג. חוזי שכירות לעסקים שבהם ניתן להשתמש באופן חלקי במושכר המקרה דנן אינו נופל לדין הסיכול, אך הינו מקרה מובהק בו יש מקום להתאמת החוזה מכוח חובת תום הלב בביצוע חוזה. במקרה כזה יש להתאים את החוזה וההמלצה לקבוע שבתקופת החירום יישאו השוכרים ב-50% מדמי השכירות ודמי הניהול, מבלי שהדבר יחשב להפרת חוזה.
ד. חוזי שכירות לעסקים 'חיוניים' שתחיקת החירום לא אוסרת עליהם לפעול והוראות אחרות מאפשרות להם להעסיק עובדים, כמו גם חוזי שכירות לעסקים שעיקר פעילותם אינו מבוסס על הון אנושי (כגון מפעלים ומחסנים), אין הצדקה לפטור את בעלי העסקים הנ"ל מתשלום דמי השכירות.